אין מתרגש ממני שהדמות של זורו חוזרת לתודעה, ומשחק חדש של זורו הוא די חלום שמתגשם. משחק חדש ובו אנחנו מגלמים את האבטיפוס של גיבורי העל, שנלחם עבור הצדק והעם, כדי לשחרר מעול הספרדים. כעת אנחנו זורו, ויחד עם הסוס הנאמן שלנו, אנחנו יוצאים למלחמה כואבת וקשה בסגנון מאצ'ואיסטי. מה חשבתי על זורו: דברי הימים?
זורו הוא מלכתחילה דמות מאצ'ואיסטית וג'נטלמנית, שחשה לעזרת החלשים במטרה להלחם בעול הכיבוש הספרדי. הוא נחשב לגיבור על לא פחות מגיבורי מארוול, ואני די שמח למדי שהוא זוכה למשחק חדש שיכניס אותנו לעניינים. בקצרה אנחנו משחקים את דמותו של זורו מגוף שלישי, נלחמים בעשרות אויבים שמחכים לשים את ידם על הגיבור המסתורי. בו בעת אנחנו עוברים משימות שונות שבהן נבחר איך להתנהל, בשקט או ברעש גדול, כשהמשחק לפחות לטעמי יכול להכנס בקלות בדירוג של "Family Friendly". מדובר בנושא חשוב כי כל אויב שתלחמו בו לא ידמם או ימות, ולאחר כל קרב שבו תנצחו תראו אותם תלויים ומנסים לטפס או מעולפים על הרצפה.
אחרי שהסרנו פיל לא קטן כמו דירוג גילים, נעבור לכך שמדובר בניסיון להחיות מותג ספרותי משנת 1919. מותג כמו זורו הוא האבטיפוס של גיבורי העל, כמו באטמן למשל, שנלחם בעבור צדק ולמען שחרור מעול כיבוש ספרדי. האמת שלא מדובר בסיפור מורכב במיוחד, אבל תמיד מרתק עם המון השראה – וזה מה שהמשחק מנסה לספק לנו.
חוזרים למקורות – הסיפור של דון דיאגו דה לה־וגה
למי שלא מכיר את הסיפור הכללי, הדמות של זורו היא דמות של גיבור מקומי שנלחם בשלטון הספרדי הכפוי. הסיפור שלו מתחיל בתקופת כיבושי נפוליאון, וממשיך במלחמה בשלטון הספרדי בארצו קליפורניה תחת קולוניאליזם דיקטטורי. מרבית הסיפור עוקב אחרי מאבקי הכוחות של דון מונטרו השליט הספרדי בדון דיאגו דה לה־וגה. כך אנחנו נכנסים למשחק עצמו שנותן לנו טעימה מאותם מאבקי כוח של זורו בשלטון הספרדי, כאשר אנחנו מבצעים משימות שנועדו לסייע ולקרב את השלטון הספרדי לקיצו.
המשחק שואב השראה עלילתית מסדרת הטלוויזיה של זורו, ובניסיון מסוים מנסה לשזור קווי הומוריסטיים שיקלילו מעט את הסיפור והעלילה. בסופו של היום אנחנו נלחם בחיילים ונסה לשחרר את קליפורניה מהעריצות. במסגרת העלילה נוכל לבחור לשחק את זורו או את אחותו אינס, שניהם דמויות עגולות ובעלות חוש צדק. הדיאלוגים עצמם זורמים לא פחות ומשעשעים,
גרפיקה? מצויר זה פנטסטי
המשחק מתגאה בהיותו משחק צבעוני ומצויר, שזונח את מה שאנחנו מקדשים כיום במשחק כמו הגרפיקה. אנחנו נכנסים למפות שנראות במראה רטרו מצויר, עם מודלים מעט מיושנים. זה לא פוגע בחוויה משמעותית, אבל יש פה החלטה גרפית משמעותית ששונה ממה שהורגלנו כיום. כמובן שניתן להסכים על חזרתו של הרטרו, במיוחד לאור משחקים מבוססי אמנות פיקסלים. אולם ניתן לשים לב לבחירה האומנותית שלוקח מעט זמן להתרגל אליה בזורו. לצד המודלים של העולם והדמויות גם הטקסטורות מזכירות סרט מצויר וישן, ואני חושב שמדובר במהלך נחמד אבל כזה שיכול לעבור ליטוש ודיוק.
בסך הכול מדובר במשחק השני של סטודיו BKOM שפיתח אותו, והקו האומנותי שלהם המשיך גם מהמשחק הראשון שלהם. אומנות אנימציה שמנסה להחזיר אותנו לימי האנימציה הקלאסית, כזו שתבליט את הצבע בצורה כל כך מאסיבית, אולם גם תוסיף לשים דגש על המודלים השונים שמופיעים במשחק. בסך הכול זו בחירה עיצובית שדי נשענת על סדרות הטלוויזיה הישנות כמו זו של זורו, ואנחנו באים לחוות את החוויה שלנו כזורו הרבה מעבר להחלטה איך לעצב את הממשק או את הסביבה.
מנצחים את השלטון הספרדי ואת דון מונטרו? בערך…
בואו נשוחח כעת על הדבר שלשמו באנו והוא המשחקיות, והאמת שאני חלוק בדעתי לגבי התפקוד שלה. מצד אחד המשחקיות הייתה ברובה אחד הדברים המהנים ביותר, והמהלכים והתרגילים של הדמות שלנו מספקים במיוחד. להכות את האויב בשוט או להילחם בחרב ולשלב עם זה תרגילי אקרובטיקה סטייל זורו. נוסיף לכך את הצורך להשתפר באמצעות שימוש בסקילים שנפתח במהלך המשחק, ואנחנו אמורים לקבל חווית קרבות מהנה לצד חקר מפה נחמד ואיסוף מטבעות. זאת בנוסף לשימוש במנגנון התגנבות, שמראה את האויבים בטיפשותם ובמערומיהם.
מהצד השני אני חייב לציין את אחת הבעיות הכי גדולות של המשחק, בעיה במצלמה שמנעה מהחוויה של המשחק להיות שלמה. המצלמה של השחקן מתפקדת בצורה בינונית מינוס, ברמה שפוגעת לא רק בחוויה עצמה אלא גם במהלך המשימות במשחק. תארו לכם שאתם במהלך משימה ונקלעים לקרב, ובאמצע הקרב כשאתם בדרך לניצחון על כמה אויבים בודדים או עשרות אויבים, המצלמה מחליטה להשתגע ולצאת מדעתה ובכך מחסלת לכם משימה שלמה. כאן נכנסת בעיה נוספת והיא שאין אפשרות שמירה ידנית, אלא רק כזו שתחזיר אותכם לחלק מסוים במהלך המשימה. הייתי מבין את המהלך הזה, אלמלא היה מדובר במשימות שמרביתם ללא בוסים או משהו משמעותי אחר ששמירה ידנית או אוטומטית מלאה הייתה מקלה עלינו.
עוד אספקט שאני חייב לדון בו הוא האינטליגנציה המלאכותית של האויבים, אם וקיימת כזו היא עובדת טוב לסירוגין. האויבים לא הורגים אותי כי הם טובים ממני או מתוחכמים מידי, אלא בעיקר מהסיבה שציינתי בפסקה הקודמת. בזמן שאני מנסה להסתובב במפה לוקח להם זמן לשים לב אלי, ואם אני במוד של התגנבות לא צריך להשקיע הרבה למדי. האמת שאני חושב שמדובר באלמנט חשוב במשחק, ובכל זאת אני עדיין מאוד נהנה מיתר הדברים. אני לא יודע אם זה ניסיון לפאר את הדמות המיתולוגית או סדרה של בעיות מקריות שיתוקנו ובינתיים הופכות את המשחק למשעשע בעיקר בגלל הבעיות שבו.
הסאונדטראק שמוציא אותי מדעתי 😉
איך שאני אוהב את ההווי והמוזיקה הספרדית שקשה לתאר, והמשחק מספק לי את החוויה הזו כמו שאני מחפש. זו ביקורת שלישית שבה אני מספר על החשיבות והחוויה שמספק הסאונדטראק של משחק. אומנם לרוב מדובר במשהו שמגיע בנוסף ולא מקבל מספיק תשומת לב, אבל הוא בהחלט זכאי למקום של כבוד בחשיבות ביצירות שונות. סאונדטראק ומוסיקה טובים חשובים גם במשחקי מחשב ובגיימינג, וסיפורים יכולים לקבל משב רוח חדש ומעניין או קליל באמצעות בחירה ושילוב נכון.
לסיכומה של ביקורת
הדמות של זורו חזרה בגדול עם משחק מחווה לאחת הדמויות המעניינות בספרות, ועם מגוון משימות שמלוות בפן הומוריסטי ובלחימה באויבים עם משימות. בין שנתלהב או לא מהגרפיקה, זה די מרגש לפחות אותי לשחק במשחק כזה. קצת שונה ממה שהתרגלנו אליו עד כה בעולם הגיימינג, וכזה שמנסה להביא לנו חוויה קצת אחרת. מערכת קרבות לא רעה בכלל (רק תשפרו את המצלמה בעידכון;]) ולהחזיר אותנו למקורות של דמות שקצת שכחנו. אם אתם מתלבטים עדיין תנסו, שווה לתת את הצ'אנס וליהנות ממשחק מעניין שמספק אחלה חווית גיימינג.
